FreeFind  איך לחפש באתר

קביים:  האתר לסטודנטים במקצועות הבריאות

 

 ראשי  >   דברים מהלב > ככה באמצע החיים

ככה באמצע החיים/ איילה נווה

את הדברים הבאים כתבה איילה נווה, בת 54 בוגרת החוגים לסיעוד וקולנוע באוניברסיטת תל אביב. נשואה ואם לשני ילדים בוגרים בני 27 ו- 23 וכלבה. במשך שנים רבות עבדה כאחות במגזר הציבורי והפרטי  וכאמא במשרה מלאה. במסגרת תהליך ההבראה ממחלת הפיברומיאלגיה, והתובנות שרכשה בתהליך גידול הילדים וקליטת הכלבה, נולד ספר הביכורים לילדים "קוראים לי ג'ימה":

 

"ככה, באמצע החיים חליתי במחלת היאפיים.

תמיד עבדתי, גם בזמן לימודי בבית ספר לסיעוד. לא ידעתי משהו אחר. יעוד חיי היה להעניק, לתת לאחרים. כך ראיתי את עצמי. כבר כסטודנטית צעירה נהגתי לשבת ליד מיטת החולה ולהקשיב לו. ראיתי והשתתפתי במצוקות הזולת. תמיד ראיתי את עצמי כחזקה ובריאה, כזאת שנותנת לסביבה ולא צריכה לקבל מאום בתמורה.

עבדתי בבית חולים כללי ובפרטי, ובנוסף עשיתי שמירות פרטיות. לא ויתרתי גם על לימודי השלמה לתואר ראשון שארכו 3 שנים. נישאתי וילדתי שני ילדים שבגרו להיות נפלאים ומוצלחים. גידלתי את הילדים במשך היום ואח"כ מהר רצתי לעבודה – ערבים, לילות, שבתות וחגים. בעלי ואני החלפנו בינינו משמרות בטיפול בילדים וגם ההורים עזרו. רדפנו אחרי המשכנתא והמשכנתא רדפה אותנו. בדרך נסענו לארצות הברית ולאחר מספר שנים שבנו ארצה כדי לגדל את הילדים כאן.

ואז לפני כ- 10 שנים החל מצב הבריאות שלי להתדרדר. חזרתי לעבוד והרגשתי עייפות אבל לא עצרתי. רצתי כהרגלי קדימה - עבודה, בית, וחוזר חלילה, אולם הרגשתי כי כוחי הולך ואוזל. לאחר כחמש שנים, כשראיתי שמצבי אינו משתפר, ניסיתי להקל בעומס ולעבור למשרה חלקית, אבל הגוף החל לבגוד בי. במשך ימים לא הצלחתי לקום מהמטה. הכל כאב, במיוחד הראש, וכמו כן החלו לפקוד אותי גלי חום בלתי נסבלים. ביקרתי אצל רופאים רבים - גניקולוגים, נוירולוגים, ואורטופדים, ועל פי עצתם לקחתי כדורים נגד כאבים מכל הסוגים ובכל הצבעים. יום אחד, כאשר הכדורים הפסיקו להשפיע, התחלתי עם ההורמונים בכל צורה אפשרית. אולם הכאבים לא נעלמו, אלא נשארו עיקשים בכל רמ"ח איברי.

יש לציין שהסביבה לא רואה בעין יפה את מי שמביע חולשה זה מצטייר כ"התחזות" או "השתמטות". לסביבה יש נטייה להסתכל במבט חשדני. בשלב מסוים גם אני חשתי וראיתי את עצמי כמישהי שמשהו אצלה לא בסדר. מי שתמכה בי מהתחלה הייתה אמא שלי, היא אמרה לי שאי אפשר לעבוד כל כך קשה וכל כך הרבה שנים ותמכה בי כשהפסקתי לעבוד. זה נתן לי הרבה כוח להאמין בעצמי. חשובה מאד הייתה התמיכה החיובית – הנפשית והפיסית שקיבלתי מבעלי וילדי, בלי זה לא הייתי יכולה להתרומם מתחתית המדרגה ולהתחיל לטפס חזרה כלפי מעלה. חברותי הטובות במעמד זה יצוינו לשבח. לא ויתרו עלי. לא נתנו לי לשקוע בחדר החשוך מתחת לשמיכות. היום במבט לאחור אני מבינה שהן הבינו לפני שאני גם "קצת" בדיכאון. הן הוציאו אותי בכוח מהשחור גם פיזית וגם  בשיחות טלפוניות שאני ראיתי  בהן בזמנו מטרד.

בהשראת המשפחה וחברותי הקרובות, פניתי לייעוץ פסיכולוגי לבדוק שיטות טיפול בכיוונים אחרים. הפסיכולוגית אליה פניתי אבחנה די מהר את הבעיה והפנתה אותי לרופאה שמטפלת בשיטה הסינית ואשר טיפלה בי ע"י דיאטה ודיקור. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו התייחס לכאבים שלי ולמיקומם המדויק, ולכן האמנתי בה מן ההתחלה. היא אמרה  שזה ייקח זמן עד שאבריא – כחצי שנה. בפועל זה לקח הרבה יותר. היום אני מבינה שבדרך עברתי גם גמילה מתרופות. זה כבר מעל 4 שנים שלא לקחתי אפילו כדור אחד נגד כאבים. לאחר כשנתיים של טיפול החזירה אותי הרופאה לפסיכולוגית להמשך התראפיה. בנקודה זו כבר הייתי חזקה יותר ובריאה יותר ולכן גם בשלה לשלב הטיפול הפסיכולוגי.

בנוסף פיתחתי אורח חיים קבוע הכולל  - הליכה לפחות 45 דקות ביום, ללא 4 כוסות קפה ביום וללא עוגות הקצפת שכל כך אהבתי, אני כבר לא צמחונית אך גם לא אוכלת בשר מושבעת.

אצל הפסיכולוגית הבנתי שאני צריכה להתמודד עם  היותי בת לאבא ניצול שואה. לא הכרתי את המונח "דור שני", היום אני מכירה.

לא היה לה קל איתי, למטפלת. לא הסכמתי עם הגדרתה שאני נפגעת שואה, שהרי אצלנו בבית לא הייתה שואה!. גדלתי בבית שמח ולא חסר לי מאום. הורי הם סמל ליציבות ולאהבה לכל ילדי השכונה, עד היום. אבא שלי לא דיבר על זה ולא העביר לנו את זה, וגם לא לקח את כספי הפיצויים בתמורה. השואה לא נגעה בי, התעקשתי. זה היה הטיעון העיקרי שלי. לא פעם אני חושבת לעצמי כמה כסף וזמן הייתי חוסכת אם לא הייתי מתווכחת איתה. אבל כנראה שאין קיצורי דרך.

בשנים האחרונות ילדי בגרו וכל אחד פנה לדרכו. רוב שעות היום שהיתי בבית עם הכלבה, מתנת בר המצווה של בני. טיילנו לנו להנאתנו היא ואני. ניסיתי להיכנס לראש שלה והתחלתי לכתוב את מחשבותיה, את האופן שבה היא רואה אותנו ואת העולם. במקביל לחצה עלי הפסיכולוגית לפתח תחביבים - דברים שאני אוהבת לעשות. אני טענתי בתוקף שאין לי תחביבים ואני לא יודעת לצייר לכתוב או לשיר.

היום, לאחר תהליך ממושך, יצא לאור ספרי הראשון. ספר ילדים – "קוראים לי ג'ימה". הספר מסופר  מנקודת מבטה של הכלבה , אשר נמסרת לאימוץ ומגיעה לבית חדש. ג'ימה מבינה כי היא  צריכה להסתגל לחיים משותפים עם המשפחה המאמצת ותוך כדי ההתאקלמות בביתה החדש, ובניית גשר אמון עם בני המשפחה החדשה, לומדת מה מותר ומה אסור.  אישיותה של ג'ימה, גיבורת הסיפור, עוצבה בהשראת הכלבה היקרה שלנו, שמאז הגעתה הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממני ומהמשפחה. ל"ג'ימה" יש אתר בו היא מזמינה ילדים לשחק ולצייר ונותנת עצות גם להורים."

הסכם שימוש באתר                                                                               ©  כל הזכויות שמורות לחנה צפריר                                                  עמוד זה נערך לאחרונה 22/08/2014