FreeFind  איך לחפש באתר

 

 ראשי  >  דברים מהלב > מכתב לרופא מומחה

את המכתב הבא כתבה בת דודתי לפני מספר שנים, המכתב פורסם גם במקומות נוספים ברשת. קראו והפנימו - לא רק לרופאים!

‏12 מאי, 2008

פרופ' ישראל ישראלי  שלום,

 

שבתי הביתה אחרי ביקור במרפאתך בהדסה עין-כרם, נסיעה של שלוש וחצי שעות. אני עייפה, מותשת ובעיקר עצובה.

אני רק בת 48, כבר חצי שנה שאני יודעת שהתרחש בגופי קלקול, תקלה ב- DNA. תאים סרטניים שמתרבים התחילו במעי הגס, עברו לכבד לשתי האונות והמשיכו לעצמות האגן. מה שנקרא בג'רגון המקצועי – סרטן גרורתי אלים במיוחד.

ביקרתי רופאים רבים, רובם פרופסורים כמוך, אנשים שלמדו והמשיכו ללמוד ולחקור, פרסמו מאמרים וכולם אמרו לי אמת, ספרו לי והסבירו ואני שאלתי. לרגע לא ניסיתי להתכחש, לרגע לא סירבתי להאמין. נהפוך הוא – שאלתי ושאלתי מתוך ידיעה כי עם מידע ועם הכרות את ה"אויבים" שלי אדע נגד מי אני נלחמת. וכך, תוך הכרות אגביר את הסיכויים שלי לנצח.

יש לי כבוד רב לרפואה ולרופאים אבל הם אינם "אלוהים חיים". הם, או נכון יותר, אתם, עוסקים במדע, אך הוא אינו מדוייק. יש מקרים רבים שאין לכם תשובה לגביהם ולכן נדרשת מכם מידה רבה של צניעות, חמלה ואמפטיה. היכולת של אדם לשרוד היא תוצאה של הרפואה, אך לפניה הרצון לחיות, רוח הלחימה, האמונה בכח הרצון. שום תרופה לא תרפא אדם שבוחר במוות, שלא מוצא טעם ועניין ורצון לחיות. מתוך אותה אקסיומה שום מחלה לא תחסל ותמית אדם, שרוצה לחיות, שמעריך את הקימה בכל בוקר, שרואה את הטוב. הרצון, הכוונה, גם אם לא יחיו אותו לשנים רבות, הרי יאריכו את חייו.

ואני, פרופ' יקר, בוחרת בחיים. אתה מלווה ונוגע במתים רבים. אך לא נדרשת ולו לרגע אחד לחוש את התחושה של צל מוות המלווה את הקימה בכל בוקר המלווה את מבטך בילדייך המתבגרים.

אני בחרתי לראות את האור והיופי בכל בוקר, להנות מכך שחיי אינם מובנים מאליהם. להנות ממעגל האהבה הענקית לה אני חשופה, להנות מאין ספור דברים שלא חוויתי בחיי הקודמים, כי הייתי במרוץ החיים.

היום חיי אולי מתקצרים, אך חיי בעלי משמעות רבה יותר, ומי יודע, מה עדיף – חיים ארוכים, נטולי מודעות ומשמעות או חיים קצרים יותר עם משמעות והתרגשות?

ביקרתי היום במרפאתך. לא שאלת אותי אפילו פעם אחת איך אני מרגישה היום, מה אני עושה. אז אספר לך – אני עושה יוגה שלוש פעמים בשבוע, מדיטציה מדי פעם. אני צועדת מספר ק"מ כמה פעמים בשבוע ובשאר הימים אני שוחה, אני אוהבת, מחבקת, מעריכה ורואה המון דברים נפלאים סביבי, דברים שמראים לי כמה נהדר לחיות וכמה אני ראויה לחיים.

במהלך חצי השנה האחרונה לא הייתי עצובה כמו היום הזה. ישבת מולי ביהירות, היה לך חשוב להיות מדוייק, "מקצועי", שאבין היטב את מידת הסיכויים שלי לחיות. איך אמרת?:  

           "גם אנשים שיש להם רק סרטן בכבד ובמעי, אחרי ניתוח חיים 5 שנים.

מדובר בכ- 30%-40%. ובמקרה כמו שלך, כשיש גרורות גם בעצמות בכלל

(ואז הוספת תנועת יד) – המספרים הרבה יותר קטנים. יש לי ניסיון,

את לא המקרה הראשון" אמרת ואני עניתי – "אבל בשבילי אני הראשונה". אם כל כך חשוב לך לדייק בפרטים, מדוע לא הוספת את אחוזי המקרים בהם לרפואה אין הסברים כיצד הצליחו לשרוד.

אינני כותבת לך כי לא קיבלתי את מבוקשי והרי באתי בבקשה ברורה ומדוייקת, בכנות רבה אמרתי לך את מבוקשי.

אבל היכן החמלה. הרי הייתי חשה אחרת לו אמרת – "אשמח לנתח אותך, אשמח לסייע לך. אני מאמין ביכולתי".

איזו יהירות צריך אדם כדי לומר – "לנו יש את אותו הידע והניסיון שיש בבית החולים בפריז שיש לפרופ' דניאל אזולאי". אני מבינה את הרצון שלך לצבור ניסיון, את רצונך לנתח עוד חולים בארץ, אבל אנושיות לא צריכה להיות קודמת למקצועיות? האם חלק חשוב ומשמעותי במקצועיות ברפואה אינו האנושיות?

איני מאשימה אותך, אולם עובדתית, לבית החולים בפריז יש יותר ניסיון. אליו מגיעים רבים מכל רחבי אירופה לניתוחי כבד. האם אנו יכולים להשתוות אליהם? מתסכל, ככל שיהיה, ואין לי ספק כי זה מתסכל, אך איך אתה מעז לשבת מולי עם חיוך זעיר על פניך, נשען לאחור, חוזר ואומר – "לדעתי אין להם יותר ניסיון". לא בדעתך אנו עוסקים, כי אם בעובדות. בעובדות שהיה לך כל-כך חשוב להבהיר לי כשחזרת שוב ושוב בדרכים שונות, לנסות ולשכנע אותי, כי מצבי חסר תקנה והספירה לאחור שלי קצרה, ולכן הנסיעה לפריז מיותרת – הרי מספר רופאים הפנו אותי להינתח שם. כל הרופאים שפגשתי בחצי השנה האחרונה לא הסתירו ממני דבר ואתה דבר לא חידשת, פרט לגסות, לנוקשות ולחוסר האנושיות שבהם נאמרו דברייך.

אחרי הבכי והכאב, אולי אצליח לקחת את התנהגותך הבוטה, לחזק את רוחי ולומר – אני צריכה להיות חזקה, להמשיך באמונתי למען עצמי, בנותיי, משפחתי ואנשים אחרים שלא בחרו להיות חולים, שלא יגיעו אליך, שיפנו לרופאים רגישים ואנושיים יתר. כי אני מבטיחה שבכל מקום אספר את סיפור היום העצוב הזה שלי.

אני מקווה כי את החולה הבא גם תשאל לשלומו ותזכיר לו כי כמו בכל סטטיסטיקה יש גם יוצאים מן הכלל וכדאי שימשיך ויעשה הכל, כי אולי בעצם הוא הוא המיוחד הזה ואם הוא ירגיש ויחשוב מיוחד – הוא באמת יהיה כזה.

בברכת בריאות שלמה.

נורית

 
נורית סיגלר-גודמן נפטרה במרץ 2013 לאחר 5 שנות מאבק עיקש וחסר פשרות במחלת סרטן. יהי זכרה ברוך.

 

הסכם שימוש באתר                                                                               ©  כל הזכויות שמורות לחנה צפריר                                                  עמוד זה נערך לאחרונה 22/08/2014