FreeFind  איך לחפש באתר

 

 ראשי  >  דברים מהלב > הייתי זקנה במסדרון

את הדברים הבאים כתב ד"ר חי-עם, רופא המשמש כיום מנכ"ל אסותא מרכזים רפואיים, לפני כן שימש מנהל המרכז הרפואי סורוקה, מנכ"ל משרד הבריאות. המכתב נכתב לזכר אמו, אביגיל חי-עם, שהלכה לעולמה בימים האחרונים לעבודתו במשרד הבריאות. המכתב התפרסם באינספור מקומות באינטרנט ומאד שווה קריאה!

בני האהוב,

כילד בחורף הירושלמי, כשהטמפרטורות ירדו, היית נצמד לחלון הקר לפני השינה, מנגב את האדים ומתפלל לאלוהים שבלילה ירד שלג, ולמחרת תתעורר לבוקר לבן. בדרכי, ניסיתי לחנך אותך לרגישות ולחמלה לזולת, והייתי מזכירה לך שמול השמחה מהשלג, אל תשכח גם ברגעי האושר הללו שישנם רבים חסרי בית, שאין תנור בביתם. כל כך רצית ללמוד רפואה כמו רבים מחבריך הטובים. אהבתי את תמימותכם. בעלי חלומות הייתם. לא פעם שמעתי אתכם אומרים ברצינות גמורה שאם רק תתקבלו לבית ספר לרפואה, תצילו את העולם. הייתם כל כך תמימים, ואכן רובכם התקבלתם, וחלקכם נהפכתם במרוצת השנים לרופאים בעלי שם.

אולם עד כמה גדולה היתה אכזבתי כשנוכחתי שככל שהתקדמתם בלימודיכם והשנים חלפו, הרגש הפך לשכל והעניין בחמלה הפך לעניין במחלה. כשסיפרתי לך לילה אחד את התלאות שעברתי כשגבי כאב, והתלוננתי על חוסר החמלה במערכת שבה אתה מנהל, התווכחת אתי, אבל שנינו ידענו עד כמה אני צודקת. קמתי בוקר אחד עם כאב עז כפי שלא חשתי בחיי. כאב שמתחיל בגב התחתון ומקרין לרגל ימין. נסעתי במונית לרופא המשפחה. אחרי תחנונים בפני פקידה לועסת מסטיק זו הסכימה להפנותי לאחות. האחות הסכימה להכניס אותי לרופא, לא לפני שגערה בי שהגעתי ללא הזמנת תור. כאילו, חשבתי בלבי, שכאב פתאומי אפשר לתכנן.

נכנסתי לרופא המשפחה, שמבלי להרים את ראשו מהמחשב הקליד את תלונתי ונתן בידי הפניה לאורתופד. חיפשתי ללא הועיל טיפה של חמלה. שוב נסעתי במונית ועמדתי מול פקידה חסרת רגש וחמלה שהסבירה לי שאין סיכוי שאכנס לאורתופד. אליו, הסבירה לי, מגיעים רק אחרי הזמנת תור. לאחר ויכוח ובכי הסכימה להכניסני לחדרו. כמה נעלבתי כשראיתי שחדר ההמתנה ריק, והאורתופד יושב בחדרו לבד וקורא עיתון.

ביקשתי מהאורתופד הפניה לחדר מיון, והוא הסביר לי ללא שמץ של חמלה, שלא כואב לי מספיק. הופניתי לסי-טי, ואחרי עשרה ימים ולילות של סבל בל יתואר חזרתי לאורתופד עם התשובה. הפעם הוא החליט לשלוח אותי למרפאת כאב. לתומי חשבתי שיהיה מזור לכאבי, ואולי הלילה אצליח לישון. לא חלמתי שהתור הפנוי הראשון למרפאת כאב יהיה בעוד חודשיים.

אני מודה שזה הרגע שבו פרצתי בבכי והתקשרתי אליך. עד שענית, עברה במוחי התהייה האם באמת כולם חסרי לב, חסרי חמלה שרואים קשישה סובלת ונותנים לה תור לעוד חודשיים, מבלי לחוש שמץ של אשמה.

מדי פעם הפוליטיקאים מדברים על הזקנה במסדרון
. לאיש מהם ולצערי, בני, גם לך ולחבריך המנהלים, אין שמץ של מושג מה זה להיות הזקנהבמסדרון. אני הייתי הזקנה במסדרון! שכבתי במיטה במסדרון, ביד אחת מטמינה עמוק מתחת לכרית את הארנק שלי וביד שנייה מושכת את החלוק חסר הכפתורים שיכסה ולו חלק מגופי. מנסה לנחש אם עכשיו לילה או יום, כי במסדרון במחלקה האור דולק כל היממה. מנסה לגנוב דקות שינה, עד שיעבור האורח הבא במחלקה, ובטעות ייגע במיטתי, ושוב אתעורר.

האשפוז האחרון היה הטוב ביותר עבורי, כי אחריו לא היו עוד. באשפוז זה חשתי שהחמלה נעלמה במערכת הבריאות, לפחות החמלה לזקנה שמנדנדת כי קשה לה ומחלתה ממש טריוויאלית ולא מעניינת, סתם דלקת ריאות.

בלילה, כשלא הצלחתי להירדם, כשישנת כשראשך על מיטתי וידי על ראשך, הבנתי פתאום שבמחלקה שבה יש 50 חולים ורק ארבע אחיות, אין דרך אחרת להתמודד עם קשישה שכמוני. אפילו קצת כעסתי על עצמי שעוד חשבתי שמגיעה לי קצת חמלה.

לא אשכח את ביקור הבוקר האחרון בבית החולים, כשאתה עומד לצדי לאחר לילה ללא שינה, אני מנסה לסכם את חיי ואתה גוער בי על כך שאני חושבת שסופי הגיע. בביקור הרופאים הצלחתי לשאול-למלמל "מה יהיה בסופי". הייתי
 כל כך מפוחדת מהלא נודע. הבנתי כבר שסופי מגיע, רציתי רק קצת יחס ועידוד. תשובתו של הרופא היתה עוקצנית למחצה ונטולת כל חמלה. גברת, הוא הסביר לי, לא חשוב מה יהיה בסופך. עכשיו הדבר היחיד שחשוב הוא שתנשמי.

הבטתי בו בכוחותי האחרונים, בבוז ובחמלה, והבנתי שבוויכוח ארוך השנים שלי אתך, שבו אתה מנסה לשכנע אותי שיש חמלה במערכת הבריאות, ולא סתם חמלה אלא הרבה - אני צדקתי ואתה טעית. ריחמתי עליך שאתה עושה שקר בנפשך. כמה שעות לאחר מכן חדלתי לנשום.

עכשיו בני, תשעה חודשים אחרי מותי, כשאני במקום שבו רק טוב ושקט, מקום שבו ניתן לעשות חשבון נפש ללא כעס וטינה, הגעתי למסקנה שבמערכת הבריאות יש אנשים נפלאים, שבחרו במקצוע מתוך אהבת אדם וחמלה, אולם גם מלאכים לא יצליחו לתפקד במערכת שבה מוקצות לרופא המשפחה חמש דקות לחולה, שבה האורתופד אינו יכול לקבל חולה באופן דחוף, שבה מקצצים במרפאת הכאב, שאינה רווחית.

יום לפני מותי לקחת אותי לסיור בכיסא גלגלים, כשאני מחוברת לבלון חמצן. הסתכלתי על התמונות התלויות בבית החולים. הן הראו את העיר העתיקה בשלג, את הכנסת בשלג, את רחביה בשלג. היו אלה תמונות המראות את יופייה של ירושלים בשלג, אך לא ראיתי תמונה אחת של קשיש חסר בית בשלג. 

אמא

הסכם שימוש באתר                                                                               ©  כל הזכויות שמורות לחנה צפריר                                                  עמוד זה נערך לאחרונה 22/08/2014